החלטה בתיק בש"א 2472/05

זוהי בקשה לפטור את התובעים מתשלום אגרת ביהמ"ש.

התובעים הגישו נגד הנתבעים, ביניהם מדינת אוקראינה והתובע הכללי של מדינה זו, תביעה לתשלום למעלה משני מיליארד ש"ח.

על פי הנטען, התובעת מס' 2, חברה הרשומה בישראל והרשאית לנהל עסקים באוקראינה (להלן: "החברה"), השקיעה סכום של 2.2 מיליון דולר בארבעה מפעלי תעשייה במדינת אוקראינה, אשר הוחרמו ע"י המדינה שלא כדין וללא כל פיצוי. משהלין על כך התובע מס' 1 (להלן: "התובע"), בעל השליטה בחברה, "נתפר" נגדו על ידי התובע הכללי של מדינת אוקראינה אישום פלילי מופרך בעקבותיו הוכנס לכלא לתקופה של 19 חודשים, עונה והועמד לדין פלילי שהסתיים בלא כלום. במשך תקופה של למעלה משמונה שנים נמנעה אוקראינה, על פי הנטען, להביא את ההליך הפלילי לכלל סיום, וזאת על מנת להימנע מתשלום פיצוי לתובעים.

לאור זאת, פנו התובעים לבית הדין האירופי לזכויות אדם. לטענת התובעים מצא בית הדין כי אוקראינה אכן הפרה את אמנת אירופה לזכויות האזרח אולם כל ניסיונותיהם לממש את פסק הדין נכשלו. בשל כך נאלצו להגיש תביעה זו. בד בבד עתרו לאכיפתו בישראל של פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האירופי.

את סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה מעגנים התובעים בסירובן של הערכאות המשפטיות באוקראינה לדון בתביעתם לפיצוי מחמת חוסר סמכות, באמנת האו"ם למניעת עינויים שאושררה ע"י מדינת ישראל ואוקראינה, ועל עקרונות צדק ויושר מכוח המשפט האוניברסלי ומשפט העמים.

את נזקיהם שמו כדלקמן: 70,000 דולר ליום בגין הפסד רווחים של ארבעת המפעלים, ועוד 210,000 דולר ליום בגין נזק "עקיף ותוצאתי", המגיע כדי 107,380,000 דולר על בסיס 250 ימי עבודה בשנה. לסכום זה מתווספים הפסדי הכנסה "עתידיים ישירים" בסכום של 322,140,000 דולר ובסה"כ 429,520,000 דולר נכון ליום 5.12.03. בנוסף דורש התובע פיצוי בסך 30,000,000 דולר בשל מעצר בלתי חוקי, עינויים, השפלה ומאסר שווא.

הבקשות

עם הגשת התביעה, ביום 13.7.05, עתרו התובעים לפטור מאגרה. בתצהירם שצורף לבקשה טענו להעדר יכולתו הכלכלית של התובע לשאת בסכום האגרה. התובע טען כי אין לו כל נכסים או מקורות הכנסה, למעט קצבת ביטוח לאומי צנועה ועזרה מעת לעת של בני משפחתו.

המדינה, כבעלת דין בענייני אגרות, התנגדה למתן פטור מאגרה, בין לתביעה כולה ובין לחלקה.

ביום 11.9.05 , דחה כב' השופט שפירא את הבקשה כדלהלן:

"לא מצאתי עילה למתן הפטור, כמו כן מדובר בשני תובעים והתצהיר התייחס רק לתובע מס' 1. אף מטעמים שבתגובה דין הבקשה להדחות."

ביום 6.10.05 הגישו התובעים "בקשה חוזרת" לפטור מאגרה. בתצהירם המעודכן הוסיפו, באופן תמציתי, כי לאחר שהוחרם רכוש החברה, גם החברה, כמו גם התובע, הינה חסרת כל, ואין לה נכסים מכל סוג שהוא.

עמדת המדינה

המדינה מתנגדת גם לבקשה "החוזרת" למתן הפטור. לטענתה, לא הוכיחו התובעים כי עמדו בתנאים הדרושים למתן פטור מאגרה שסכומה 52 מיליון ש"ח.

המדינה טוענת כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. לטענתה, הסכם הגומלין בין מדינת ישראל לבין מדינת אוקראינה לקידום והגנה משותפת על השקעות, עליו נסמכים גם התובעים, קובע, כי יישוב סכסוכים בין מדינה שהיא צד להסכם לבין משקיע מן המדינה האחרת יבורר במרכז הבינלאומי ליישוב סכסוכי השקעות. לפיכך למרכז זה סמכות שיפוט ייחודית, השוללת את סמכותו של בית משפט זה, במקרים בהם חל הסכם הגומלין.

יתר על כן, האירועים נשוא התביעה אירעו כולם בתחומי אוקראינה ומתייחסים לפעולות שלטוניות של ריבון זר. לפיכך נהנית הנתבעת ואורגניה, כריבון זר, מחסינות  על פי המשפט הבינלאומי המינהגי החל בישראל (וראה רע"א 7092/94 קנדה נ' אדלסון פ"ד נא (1) 625). התבססות על עקרונות של צדק ויושר, על אמנת האו"ם למניעת עינויים, או על "החוק האוניברסאלי ועל משפט העמים", אין בה כדי לשלול את חסינותה של הנתבעת כריבון זר.

עוד מוסיפה וטוענת המדינה, כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין של בית הדין האירופי בהתבסס על חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958, שכן זה נועד לאכיפתו של פסק דין שניתן על ידי "בית משפט במדינה זרה". בית הדין האירופי אינו עונה להגדרה זו.

המדינה טוענת עוד כי יש להטיל ספק בטענתם של התובעים להעדר יכולת כלכלית, כי סכום התביעה מופרז בעליל, וכי התשתית העובדתית המנויה בתובענה אינה מצדיקה מתן פטור מאגרה עבור תביעה "החורגת בעשרות מונים מכל קריטריון של פיצוי המוכר בפסיקה".

בתשובה לתגובתה של המדינה הבהירה ב"כ התובעים, בס' 23 לתגובתה, כי התובעים אינם מבקשים אכיפה של פסק הדין של בית הדין לזכויות אדם, כי אם הכרה בעובדות שנדונו והוכרעו בו.

דיון

ראשית ייאמר כי ככלל, אין מקום לשוב ולהידרש לבקשה "חוזרת" לפטור מאגרה, אלא אם חל שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק עיון נוסף (וראה רע"א 6942/00 חזן נ' בנק המזרחי, תק-על 2000 (3) 2936, רע"א 5168/01 ראובני נ' בן הרוש, תק-על 2001 (3) 2403). בענייננו ניתנה לתובעים ההזדמנות להציג את טיעוניהם במלואם, והם אף עשו כן, ואין בבקשה הנוכחית כדי להציג נסיבות חדשות שנוצרו לאחר הגשת בקשתם הראשונה.

גם לגופו של עניין איני סבורה כי יש מקום לשינוי החלטתו של כב' השופט שפירא.